יום שני, 12 בנובמבר 2012

אין מים אלא

טוב, אז הפעם לא ציור ולא מוזיקה- סיפור, משל.
הסיפו-משל, הופיע בעלון הישיבה האחרון, ומן הסתם התוכן בהתאם...
מקווה שגם אתם תהנו מהקריאה:)


זהו, נשימה אחרונה לפני קפיצה למים. מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי מים. עוד לפני שנולדתי, בבטן של אמא, הייתי עטוף במים. הם הגנו עלי. אחרי שיצאתי לאוויר העולם זה התבטא יותר באמבטיות רטובות. לאמא. (טוב, הייתי קטן...) אחרי זה כשגדלתי קצת והגעתי לגן. אז, עוד נעזרתי בגלגל, ואם הייתי ילד טוב, אבא היה מרשה לי להיות קצת לבד בבריכה של הקטנים. הוא השגיח עלי, אבל עדיין, יכולתי לנוע בצורה יותר חופשית. כשעליתי לכיתה א' אבא רשם אותי לחוג שחיה, השתמשנו בהתחלה במצופים, התאמנו 'על יבש' ולאט לאט עם עזרה צמודה למדתי איך לשחות. ככה, בין שמים למים, חצי בפנים חצי בחוץ. פעמיים בשבוע אחרי הלימודים הייתי קופץ עם חברים, לבריכה, גם שוחים וגם נהנים. בבריכה שבה היינו היו עושים תחרויות, מי שוחה יותר בריכות, מי עובר בין מכשולים בלי לראות ומי נשאר מתחת למים יותר דקות. אז למדתי איך לצלול. זה מה שחיפשתי. היה קצת ריק בבריכה, הכל אותו מים, לא היה דבר מתחת, חוץ מרצפה חלקה מפלסטיק. אבל אימונים זה אימונים, וכשאמרתי לאבא שקראתי בספרים על אלמוגים ודגים מיוחדים, הוא היה נוהג לאמר לי: 'חכה, אתה עוד תגלה איזה יצורים מופלאים. אבל עכשיו, חמוד, זה עוד לא הזמן' . אולי אז, עוד לא היה הזמן לצלול בים הפתוח, אבל כפיצוי נסענו, המשפחה, אל הים. בים, המים כבר לא עמדו, היו להם חיים, הגלים קצפו, מנסים להגיע לחוף, אך הוא שומר עליהם שם, שם יקוו. נזכרתי במה שלמדתי בשעור טבע, איך המים מגיעים אלינו, ליבשה, ולמי שלא יודע- הם מגיעים מלמעלה. זאת אומרת, דרך העננים. וככה בתקופת התיכון הייתי הולך יותר לים, עם משפחה, עם חברים. העיקר, להרגיש את הגלים. למרות שאם לפני שנוסעים לא בודקים מגיעים לפעמים, לחופים מזוהמים. בתקופת הלימודים היותר רצינית, לבגרויות, היה פחות זמן להיות בים, להתקרב למים. מה שבטוח לא ויתרתי על כמה דקות עם מים, מקלחת יומית (היו פעמים שפישלתי, הייתי עייף, ו...). באחד החופשים של התיכון, הגעתי בפעם הראשונה לאילת. אז, ראיתי את האלמוגים והדגים המיוחדים. מצויד בשנורקל, מציץ מלמעלה על עולם מופלא. במקום שהם היו יותר קרובים, נזהר לא לדרוך על האלמוגים, הם שמורים. ברגעים אלו הבטחתי לעצמי – 'יום יבוא ואוכל לראות את העולם הזה מקרוב!'.
והנה היום הגיע, ימי התיכון עברו, ואני, התבגרתי. נשימה אחרונה לפני קפיצה למים. עומד על סירה מצויד ב2 בלונים, מווסת לחץ, חליפת צלילה וכל שאר הדברים הנלווים. השעה, שעת בין הערביים, רוח קלילה מלטפת, פעם ראשונה, כל כולי יהיה במים. עמוק. חששות פחדים, מה יגידו אחרים. כן, אגלה לכם סוד, יש כאלה שמפחדים. אולי ראו קצת בסרטים, שמעו מאחרים, ואפילו כאלה שלא יודעים. על העולם שבפנים. מספרים שאותו עולם שאנחנו מכירים- הרים, עמקים, מגוון יצורים, נמצא גם שם, במעמקים. ספלאש! קפצתי למים. למדתי קצת בתיכון וקצת בעצמי, איך להשתמש בסנפירים, לווסת לחץ לשלוט בכיוונים. היום בבוקר, אבא שלי אמר לי, אל תדאג אתה תסדר למטה, יהיה מי שיעזור לך. לא הבנתי. אבל ידעתי, יש דברים שאני לא יודע.
המים עוטפים אותי, אני ממשיך לצלול, במעגלים, כל סיבוב, עוד כמה מטרים. זה מוזר, אני בחלום או במציאות. מרחוק אני רואה אור, מתחת למים. זה היה אדם, אבל אני לא זוכר איך הוא נראה, אז. דבר אחד זוכר בבירור הוא אמר לי:' בקרוב לא תזדקק לחליפה ולחמצן, מהיום אתה, 'בן ים'!'. לא הבנתי את דבריו, 'עכשיו?!' על מה הוא מדבר?! אבל אחרי שהייה יותר ארוכה במים, עמוק, מתחת, גיליתי את מה שחיפשתי כל חיי. מה היה הדחף הזה, מאיפה התשוקה, איך החיבור נעשה. במקום חליפה גדלו לי סנפירים, ליד הפה, שני זימים. זה לא רק בסרטים, בסיפורים. היו עוד רבים.
'בני ים' ככה אוהבים לכנות אותנו. זה היה עולם קסום, כל כך קשה לתאר אותו רק במילים. היו ממש חיים פה למטה, הרבה אנשים צעירים ומבוגרים. יש שם גם את הזקנים, הם היו נפלאים. הכירו אלמוגים ודגים מיוחדים, היו חזקים ושחו למרחקים. 'הכל לפי האימונים' כמו שאומרים. הרבה אהבו להתקהל סביבם, הם היו יכולים לצלול למעמקים ולהביא משם דברים נפלאים. מזכרות, סיפרו סיפורים. ידעתי, שאם אשקיע באימונים גם אוכל להגיע לעומקי המעמקים. פתאום הבנתי לֵמה אבא התכוון 'יצורים מופלאים'. שם, במעמקים אני נשאר, לפחות כרגע.
המבוגרים סיפרו לי שהרבה אנשים הם כמוני, כמוהם, 'בני ימים'. רק, שרוב האנשים צריכים לחיות ביבשה, ואז הסנפירים נעלמים, חוזרים הרגליים. במקום חמצן נטו מזימים, אוויר מורכב מכמה גזים. בשביל זה יש להם צורך, לרובם, באיזה מקלחת או בריכה יומית. ויש כאלה שבמקום לחיות בימים הגדולים, באוקיינוסים, הולכים למעיינות, בהרים, ובבקעות.
אבל לא כל בני הים היו 'טבעיים', ראיתי כאלה אחרים. הם השתמשו רק ב'טכנולוגיה' שהביאו איתם מה'מקומות היבשים'. זה יותר קל, יותר פשוט. מה לך ולזימים טבעיים?! המכשירים פשוט מושלמים, סנפירים דו מנועיים, ארבע ליבות וחמישה עשר חיישני אלמוגים, מי צריך סנפירים רגילים?! הם וויתרו עליהם לטובת משוכללים. איתם אפשר להגיע יותר רחוק, להכיר יותר מקומות, השכל אדון הנפלאות. אך בעיה אחת היתה להם, באותם המכשירים, כשהם רצו לצלול יותר עמוק, הם נתקעו, הפסיקו לפעול. החשמל אזל, המנוע הסתבך, התאמץ והתמשך, אך ללא הועיל עם המכשירים לא היה אפשר להגיע לעומקי מעמקים.
היה מאד מפתה, מאד קל לחשוב על שימוש כזה במכשירים. שעות אני גומע ימים לילות על אימונים מפרכים, ללמוד איך להזיז את הסנפירים. מתיחות, נענועים, גלגולים וסיבובים, מאמץ את השרירים. עוד גל ועוד אחד. כך שבסוף אוכל להגיע רחוק עם שלי- השרירים. מדי פעם היינו משתמשים במיני מכשירים, פעם פנס-ארוך-טווח להאיר דברים, ופעם מברשת-מחטה ומבריקה לנקות אלמוגים. חווים, מרגישים, פועלים, זזים, הדברים נחרטים, גם אם לפעמים קצת מעייפים. "אל תוותרו על נחלת הזקנים, גם אם יש מכשירים, כשהם נתקעים, השרירים עובדים", מילותיו של אבא הדהדו בראשי.
עכשיו, נוסע, נוסע ברכבת התת-ימית לעבר היבשה. מביא איתי כמה מיכלי מים, מהמים בהם שחינו, למשפחה, לחברים, לחניכים. אחרי הכל אלו מים שונים, אינם כמו אלו שבברזים. בברזים הם עוברים תהליכים, מסוננים, פחות מינרלים. שבת, יושבים שותים, מדברים.
שבת שלום.
<בכוונה הפעם לא ציירתי, הפעם כל אחד מדמיין בעצמו...>
<טוב, בסדר, אז כן ציירתי(אחרי) איזה בן ים....>

אין תגובות:

פרסום תגובה